פסק הבורר לא יבוטל למרות שהוא מכביד על ביה"ח סורוקה כלכלית - פסקדין

           בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי בבאר-שבע (כבוד השופטת ר' ברקאי) בה"פ 6007/08 מיום 10.3.2010 בו נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק בורר שניתן בסכסוך בינה לבין המשיבה.

העובדות הצריכות לעניין וההליך לפני בית המשפט המחוזי

1.        ביום 13.6.1956 נחתם בין המבקשת למשיבה הסכם אשר הסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים על רקע הקמת בית החולים "סורוקה" בבאר-שבע. על פי ההסכם התחייבה המשיבה לסייע בהקמת בית החולים, בעוד שהמבקשת תקים את בית החולים על חשבונה. המשיבה התחייבה להחכיר למבקשת את השטח עליו יוקם בית החולים ולבצע עבודות פיתוח שונות. על פי הסכם זה התחייבה המשיבה לפטור את המבקשת מתשלום המיסים העירוניים החלים על בית החולים.

2.        בשנת 1986 פנתה המבקשת למשיבה בבקשה כי תפטור אותה מהמיסים העירונים שאותם היא משלמת. המשיבה התנגדה לכך, והמבקשת פנתה לבית המשפט בבקשה למתן סעד הצהרתי לפיו היא פטורה מתשלום מיסים אלו. תביעתה נדחתה על ידי בית המשפט המחוזי אך ערעורה על פסק הדין התקבל באופן חלקי בבית משפט זה, במובן זה שאושר תוקפו של אותו הסעיף בהסכם בין הצדדים שפטר אותה מתשלום מיסים עירוניים [(ע"א 250/88 קופת חולים של ההסתדרות הכללית נ' עירית באר שבע, פ"ד מג(4) 488 (1989)].

3.        בין הצדדים התקיימה התדיינות נוספת שעניינה דרישת המבקשת כי המשיבה תשיב לה כספים שונים ששולמו על ידה בשל מיסים עירוניים. בית המשפט המחוזי קבע כי בשנים 1989-1987 הייתה המבקשת פטורה מתשלום מיסים עירוניים ועל כן היא זכאית להשבת סך של 3,950,000 ש"ח, אותו שילמה למשיבה בגין מיסים עירוניים.

4.        בעקבות התדיינות זו, ביום 9.12.1999, הגיעו הצדדים להסכם נוסף (להלן: ההסכם השני). בהסכם זה גובש בין הצדדים הסדר כולל באשר להתחשבנויות כספיות ביניהם, לרבות בגין הסכום שנקבע כי על המשיבה להשיב למבקשת בפסק דינו של בית המשפט המחוזי. כמו כן, הוסכם בין הצדדים כי המשיבה תהיה רשאית להמציא למבקשת עד ליום 15.2.2000 דרישה על פי דין לתשלום דמי השתתפות לפי חוק עזר לבאר שבע סלילת רחובות בגין פרויקט יצחק רגר, וכי כל מחלוקת באשר לדרישת התשלום ולסכומה תתברר לפני בורר.

5.        ביום 13.2.2000 המציאה המשיבה למבקשת דרישה לתשלום דמי השתתפות בסך של 19,199,421 ש"ח בגין עבודות תשתית שמבצעת המשיבה בשדרות רגר, בהן גובל בית החולים, וזאת מכוח חוק העזר לבאר שבע (סלילת רחובות), התשכ"ו-1966 (חוק העזר). המבקשת התנגדה לדרישה, ובעקבות זאת התבררה המחלוקת בין הצדדים בפני הבורר פרופ' ד' ביין. הוסכם כי הבורר יהיה כפוף לדין המהותי.

6.        פסק הבוררות ניתן בשני שלבים. בשלב הראשון, דחה הבורר את טענת המבקשת לפיה ההסכם משנת 1956 אינו מאפשר את חיובה בדמי השתתפות על פי חוק העזר, ובשלב השני קבע הבורר כי על המבקשת לשלם למשיבה סך של 19,235,588 ש"ח כדמי השתתפות בהתאם לחוק העזר, תוך שהוא קובע כי סכום זה יהיה צמוד למדד הסלילה, החל מהיום בו הומצאה למבקשת דרישת התשלום.

7.        המבקשת הגישה לבית המשפט המחוזי בבאר-שבע בקשה לביטול פסק הבוררות בגדרה טענה כי הבורר חרג מסמכותו; כי לא פסק בהתאם לדין המהותי על אף שהותנה בהסכם הבוררות שיעשה כן; כי לא הכריע בכל העניינים שהונחו לפניו; וכי פסק הבוררות מנוגד לתקנת הציבור.

8.        בית המשפט המחוזי דחה את הבקשה לביטול פסק הבוררות. בית המשפט המחוזי קבע כי הבורר התייחס לכל הנושאים אשר הובאו לפניו, כי נתן את הפסק בהתבסס על הדין המהותי, וכי בעשותו כן לא חרג הבורר מהסכמת הצדדים באשר לסמכותו. בית המשפט המחוזי הוסיף וקבע כי טענות המבקשת באשר להתעלמות הבורר מן הדין המהותי אינן אלא טענות המייחסות לבורר טעות ביישום הדין על הסוגיות שעמדו בפניו, וכי טענות אלה אינן מקימות עילה לביטול פסק הבורר. לבסוף, קבע בית המשפט המחוזי כי פסק הבורר אינו נוגד את תקנת הציבור, שכן הוא אינו מעלה שאלה בתחום המוסר או מביא לתוצאה שאינה מתקבלת על הדעת.

9.        מכאן בקשת רשות הערעור שלפניי.

טענות המבקשת

10.      המבקשת טוענת כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו כי טענותיה עולות לכל היותר לכדי טענות באשר לטעות ביישום הדין.

           לטענת המבקשת, פסק הבוררות ניתן תוך התעלמות מן הדין המהותי. לדידה, אין די באזכור הוראות החוק הרלבנטיות, שכן בפועל התעלם הבורר מהוראות החוק ונתן את פסקו במנותק מהן. בהקשר זה חוזרת המבקשת על טענותיה לפני בית המשפט המחוזי, לפיהן הבורר התעלם מהוראת חוק העזר ונדרש כי מהנדס העיר או מי שהוסמך על ידו בכתב, יערוך את החשבון שעל בסיסו מחושבים דמי ההשתתפות. כן חוזרת המבקשת על טענתה לפיה קביעתו של הבורר כי יש להצמיד את הסכום לתשלום מיום משלוח דרישת התשלום למדד הסלילה, מנוגדת לעקרון לפיו "אין להטיל תשלומי חובה ללא דין". עוד מציינת המבקשת את טענתה לפני בית המשפט המחוזי כי הבורר התעלם מהוראת חוק העזר, לפיה תנאי לחיוב בדמי השתתפות הוא נשיאת המשיבה בעלויות הסלילה, בעוד שהעבודות בשדרות רגר לא בוצעו על ידי המשיבה ולא מומנו על ידי המשיבה. ולבסוף, שבה המבקשת על טענתה לפיה הבורר התעלם מהדין באשר לתוקפו של ההסכם בין המשיבה לבין משרד הבינוי והשיכון, בו התחייבה כביכול המשיבה לשלם למשרד הבינוי והשיכון בעתיד חלק מהוצאות הפיתוח בשכונת רגר, בהן נשא בפועל המשרד.

11.      בנוסף, טוענת המבקשת כי בית המשפט המחוזי טעה בקביעתו כי פסק הבורר אינו נוגד את טענת הציבור.

           לטענת המבקשת, תוצאת פסק הבורר היא הכשרת הטלת חיוב כספי אדיר בגין "הסטת כביש" המתבסס על אומדן עלות הקמת שכונת מגורים, אשר במימונה לא נשאה המשיבה, כאשר המבקשת היא היחידה שהתבקשה להשתתף בעלות זו, וכאשר החיוב בדרישת התשלום נעשה תוך שקילת שיקולים זרים ושיקולי נקם על ידי המשיבה. תוצאה זו, לטענתה, נוגדת את תקנת הציבור.

12.      עוד טוענת המבקשת כי השארת פסק הבוררות על כנו יגרום לה לעיוות דין.

           את טענתה זו מבססת המבקשת על מספר אדנים, שהמרכזיים שבהם הם הפגיעה "האנושה" שתיגרם למבוטחיה ברמת השירותים הרפואיים שיוענקו על ידה לתושבי באר-שבע והדרום; משמעות השארת פסק הבורר על כנו - הכשר להתנהלות שרירותית וחסרת תום לב של רשות מנהלית ומתן הכשר ותוקף להסכם, אשר על פי הוראות הדין נעדר כל תוקף חוקי ובטל; והאפליה בינה לבין נישומים אחרים, אשר לא נדרשו לשלם דמי השתתפות כפי שהיא נדרשה לשלם.

13.      לבסוף, עומדת המבקשת על כך שעד למועד הגשת בקשת רשות הערעור, לא השתתפה המשיבה בעלות הסלילה של שדרות רגר, וכי הכספים הועברו ממשרד התחבורה למשרד הבינוי והשיכון.